טיפול הורי שם את ההורה במוקד ההתערבות. ההורה וההורות הם מטופלים.
גישה אחת שעוסקת בכך בשנים האחרונות היא "גישה אינטגרטיבית לטיפול בבעיות ילדים באמצעות הוריהם" (כהן, 2017). ("ספרות מומלצת"). כהן דיברה בזמנו על "טיפול בהורות – טיפול רגיש להורים" בהרצאות ובספרה חידדה ואמרה: "טיפול אינטגרטיבי בהורות מתמקד בבעיות ילדים ובקשיים ביחסי הורה ילד ומקשר בין עולמו הפנימי של ההורה, חוויות ההורות שלו ומטרותיו לבין התנהגותו במפגש עם העולם הפנימי של ילדו ועם התנהגותו" (כהן, 2017, עמ' 47). ההורה נתפס כסוכן שינוי מרכזי ועיקרי ולכן העבודה אתו כל כך חשובה להצלחת יצירת שינוי בר קיימא בחיי הילד (גישה זו מועברת כיום במסגרת השתלמות "טיפול בהורות בגישה אינטגרטיבית מבוססת התקשרות" (להשתלמויות פסיכולוגים) אשר מנחה פרופ' אסתר כהן במסגרת פורום אמפטי"ה).
הטיפול בהורה ובהורים, הוא טיפול המתמקד בהורה כמטופל בפני עצמו. במצבים בהם להורה יש רגשות שליליים וחזרתיים כלפי עצמו כהורה. במצבים בהם ההורה חש ברגשות קונפליקטואליים כלפי ילד אחד מילדיו, חלקם או כולם. במצבים בהם ההורה מרגיש לאורך זמן תחושות ניכור וכאב ביחס לגידול הילדים, בתחושה של פספוס כהורים, או כאשר יש פער בין המסר של הסביבה, אשר משדרת להורים שהילד בסדר, לבין התחושה הפנימית של ההורה או ההורים, לכך שמשהו לא בסדר, או שיהיו אתו קשיים גדולים בעתיד – הורה יכול להתמקד בשיטה טיפולית המתייחסת אליו, אל ההורה, כמטופל המרכזי.
השיטה הטיפולית שאולי מתאימה להורה היא "טיפול דינמי בהורים ובהורות" )טדב"ה בראשי תיבות) היא שיטה ומסגרת טיפולית שבה מתמקדים לעומק ב"הורות שלי" (Oren, 2011). זו שיש כיום, זו שקיוויתי לה ו"ההוריות" השונות שחוויתי במהלך חיי. בגישה זו יורדים לעומקן של שאלות כמו: איך דמיינתי שיהיה להיות הורה? איך היו הוריי, מה הרגשתי כהורה בעבר, עם ילדי זה ועם ילדתי זו? האם יש נקודות של מנוחה או נחת ביום-יום בהורות שלי? ממה אני סובל? מה הכי מדאיג אותי? לקרוא על הגישה בהרחבה, בספר עבור הורים ואנשי מקצוע – הורות במחשבה שנייה, לחצו כאן
תהליך כזה של התבוננות, גילוי ובירור מצריך להיזכר ולהתייחס "לגעת" בעבר – לעתים לנסות להיזכר גם בדור של סבא וסבתא או אפילו בדורות שקדמו להם בסיפור המשפחתי. יש עיסוק בהווה: כיצד אני מגדל את ילדיי? ויש הסתכלות לעתיד: מה יהיה, על מה אני מפנטז, מה אני רוצה, מפני מה אני חושש? (אורן, 2020). תפיסה זו נותנת מקום לסובייקטיביות ולחוויה ההורית בפני עצמה, ומכירה בפרדוקס המתקיים אצל הבוגר כהורה, בין להיות אדם לבין להיות הורה. בין לדאוג לצרכים שלו עצמו, כאדם בוגר, לבין הצרכים של ילדו, בו הוא מטפל. הפרדוקס שבין ההתמסרות ההורית והצורך לשמור על עצמו, לשרוד. להיות יחד מול להיות ייחודי ונפרד.
הטיפול מוגדר כדינמי במובן זה שהוא עוסק בהבנת רגשות ודפוסים ובקשר בין עבר, הווה ועתיד. הוא ממוקד בקיים ואינו מערב את הילד. בן או בת הזוג הם שותפים שקטים בחדר, עדים, לומדים ויכולים להוסיף את הפרספקטיבה שלהם אם יתבקשו, אבל זה אינו טיפול זוגי. הוא אינו עוסק בתקשורת או בדיאלוג בין בני הזוג, וגם לא בהדרכה כיצד לנהוג. זהו ניסיון להבין את ההוויה ההורית, את המקור לדפוס המשתחזר ולכאב הנמשך בהורות, כאשר המטופל הוא ההורה, ולאחריו לעתים בן/בת זוגו, כלומר ההורים. המיקוד הוא בעולמו הפנימי והמטרה היא לעודד את הביטוי והגילוי של חיי הנפש של ההורה, תהליך אשר בין השאר יוביל לנסות להבין את המיתוסים המשפחתיים האישיים ואת הדפוסים המודעים והלא מודעים שבאים לידי ביטוי כואב בהורות.
טיפול כזה, יכול להיות קצר וממוקד. כאשר הורה מגיע לדבר באופן פתוח על הורותו, הוא יכול, מתוך אותו מיקוד, להגיע לנקודות פנימיות משמעותיות ואותנטיות בפרק זמן קצר יחסית, גם כאשר נושא עימו כאב ממושך. מפתח המודל הינו ד"ר דרור אורן, ומועבר למטפלים במסגרת השתלמות הטיפול הדינמי בהורים ובהורות (להרשמה), בפורום אמפטי"ה.
שם כולל לגישות בשני העשורים האחרונים ששמות את הדגש על ההורה כמטופל, כמוקד התהליך הטיפולי. בעבודה טיפולית עם הורים לסוגיה אנו רואים התערבויות הכוללות ייעוץ, הדרכה, טיפול ביחסים וטיפול משפחתי (אורן, 2011). אבל בשנים האחרונות אנחנו רואים הדגש גדול יותר על ההורים כמרכז התהליך הטיפולי (Novick & Novick, 2005), לצד טיפול בילד/ה ובאופן שעומד בפני עצמו. טיפול בהורים מתייחס באופן רחב יותר לתפקיד לצד זהות ההורה, כחלק מרכזי בהוויתו של האדם הבוגר. הוא מתייחס להבנות שלנו לגבי ההורות כשלב התפתחותי (Benedek, 1959) כהוויה וכזהות (אורן, 2015) מעבר להיותה תפקיד מרכזי בחיי האדם הבוגר וביצירת משפחתו. הטיפול ההורי מתחלק לכמה דגשים שונים, יש השמים דגש על ההתחברות להורה, לתפיסה ולרמה הרגשית המטה קוגניטיבית של הווייתו (Cohen, 1996., כהן, 2007) על התסריטים הנרקיסיסטיים, ההשלכות תקווה והמחסומים בהורות והזכות למימוש עבור ההורה (ישי ואורן, 2006). ישנן גישות המסייעות להורה להבין את עצמו ביחס לילד ואת עולמו בפנימי של הילד מתוך מטרה ליצור את השינוי דרך ובאמצעות טיפול בהורות עצמה (כהן, 2017). גישה אחרת שמה דגש על עולמו הפנימי של ההורה (Oren, 2012) ועל אפשור של מרחב של הבעה רגשית להורים במסגרת של טיפול דינמי בהורים (אורן, 2011, 2015, 2021).
בכל הגישות הללו מכנה משותף מרכזי וחשוב, ההורות במרכז הדברים ולא רק בזווית של ההורה כאמצעי לתיקון או לריפוי ילדתו/ילדתו. ההורים הם הקליינט והפציינט, ההורות היא המטופלת. ביןאם מדוברת בפסיכולוגים ופסיכותרפיסטים של מבוגרים, כמובן בכל המטפלים בילד ובמתבגר. גישתנו בפורום אמפטי"ה היא שהעמקת העבודה הטיפולית עם ההורים, מאפשרת מזור והקלה עבור האדם הבוגר ביצירתו החשובה (ויניקוט, 1971., ישי ואורן, 2006), פעמים רבות החשובה ביותר – ילדיו, כלומר הורותו. הקלה זו מסייעת לאדם בזהותו ההורית, לקשרים במשפחתו, לבן או בת זוגו וילדיו כמובן גם כן. רק האפשרות להתמקד בהורים, מתוך מקצועיות של המטפלים וגיוס פתיחותם של ההורים, מאפשר לפסיכולוג המטפל לכוון את מסלול הטיפול הדרוש. הן כאשר פונים כאילו עבור מצוקת ילד/ה והן בפניות של תסכול, מבוכה ובלבול הורי ישיר יותר.
נכתב על ידי צוות פורום אמפטי"ה , מאי 2021
לנושאים קשורים:
